מה זה וואלה, סבאבה, אחלה, יאללה וחלאס? 25 מילות הסלנג הערבי שכל ישראלי כבר אומר

חצי מהסלנג הישראלי הגיע מערבית, ורוב מי שמשתמש בו לא יודע מה המילה באמת אומרת. "סבאבה" בערבית היא לא "מעולה", "חלאס" היא פועל, ו"וואלה" היא עדיין שבועה.

כאן 25 המילים הנפוצות: איך כותבים אותן בערבית, מה הן אומרות באמת, למה ישראלים מתכוונים, ואיפה נופלים. תגידו אותן נכון לדובר ערבית ותראו את ההבדל בפנים שלו.

וואלה, אחלה, סבאבה: מילות ההסכמה

חמש המילים הנפוצות ביותר, ושתיים מהן לא אומרות בערבית מה שנדמה לנו.

• וואלה (والله, וַאללַה) — מילולית "בשם האל": שבועה, "בחיי", וגם "באמת?" של הפתעה. ישראלים: "אה, אוקיי" אדיש. הטעות: בערבית זו עדיין שבועה, ולזרוק אותה בכל משפט נשמע מוגזם
• אחלה (أحلى, אַחְלַא) — "יותר יפה", צורת ההשוואה של חִלוּ. ישראלים: "מעולה". בערבית היא משווה, אַחְלַא מִן = יפה יותר מ-, ו"אחלה" לבד נשמע כמו חצי משפט
• סבאבה (صبابة, צַבַּאבַּה) — געגוע וכמיהה, מילה ספרותית כמעט שירית, שבמדוברת כמעט לא קיימת. ישראלים: "סבבה", בסדר, מגניב. הטעות: להגיד "סבבה" לדובר ערבית ולצפות שיבין הסכמה. אומרים מְנִיח או תַמַאם
• תמם / תמאם (تمام, תַמַאם) — "שלם, מושלם": "סגור, הכול בסדר". ישראלים: בסדר. כאן אין טעות, רק שבערבית היא חזקה ממְנִיח: היא מאשרת שהכול מדויק, לא סתם "אוקיי"
• מניח (منيح, מְנִיח) — "טוב, בסדר", המילה הלבנטינית לטוב. לאישה: מְנִיחַה. ישראלים: "בסדר". שימו לב: כתשובה ל"מה שלומך" מקדימים אֶלְחַמְדֻ לִלַّה, ורק אז מְנִיח

יאללה, חלאס, דחילק: המילים שמזיזות אנשים

מילים של תנועה ולחץ. בעברית כולן נשמעות קצת עצבניות; בערבית רק חלקן.

• יאללה (يلا, יַאללַה) — קיצור של يا الله, "הו אלוהים": "קדימה, בוא". ישראלים: בדיוק אותו דבר, פלוס "ביי" בסוף שיחה. הטעות: אין. זו המילה שנכנסה הכי נקי
• חלאס (خلص, חַ׳לַץ) — פועל: "נגמר", ובציווי "די, מספיק". ישראלים: "די, נמאס לי", תמיד בכעס קל. בערבית היא גם רגועה, חַ׳לַץ, סגרנו. ובאוכל אומרים בִּכַּפִّי, מספיק לי
• דחילק (دخيلك, דַחִ׳ילַכּ) — מילולית "אני בחסותך": תחינה, "אני מתחנן", "בבקשה ממך". ישראלים: "די, נו באמת" של קוצר רוח. הטעות: להשתמש בה כנזיפה. לאישה: דַחִ׳ילֶכּ
• ואלק (ولك, וַלַכּ) — פנייה חדה, "היי אתה!". ישראלים: "ואלק, נו" בנימה חברית. בערבית, לזר או למבוגר, זו גסות של ממש. לאישה: וַלְכִּי
• יא אללה (يا الله, יַא אַללַה) — "הו אלוהים": בקימה מהכיסא, בהתפעלות ובבהלה. ישראלים: "אוי ואבוי", תמיד שלילי. בערבית היא לרוב ניטרלית או שמחה: יַא אַללַה שׁוּ חִלוּ, איזה יופי

אחי, זלמה, חביבי: איך פונים לאנשים

כאן נמצאות רוב הטעויות, כי פנייה לא נכונה נשמעת מיד.

• אחי / יא אחי (يا أخي, יַא אַחִ׳י) — "אחי", הפנייה הנפוצה ביותר בין גברים. ישראלים: "אחי", אותו שימוש; העברית תרגמה ולא שאלה. רק ההגייה: ח' גרונית, אַחִ׳י
• זלמה (زلمة, זַלַמֶה) — "גבר, בנאדם". יַא זַלַמֶה = "בנאדם, תקשיב". ישראלים: "יא זלמה" בתסכול. בערבית זה גם סתם "בחור": הַאדַא זַלַמֶה מְנִיח, זה בנאדם טוב. הטעות: לפנות כך לאישה או למבוגר מכובד
• חביבי / חביבתי (حبيبي / حبيبتي, חַבִּיבִּי / חַבִּיבְּתִי) — "יקירי / יקירתי", מ-חֻבּ, אהבה. ביומיום זו מילת קרבה: חברים, מוכר ללקוח, נהג לנוסע. ישראלים: גם "תקשיב, חמוד" מתנשא. הטעות: להירתע מלומר אותה לגבר; בערבית זו ברירת המחדל
• כפרה (كفّارة, כַּפַّארַה) — "כפרה, כופר": "כפרה עליך" = שאקח על עצמי את הרע שלך. ישראלים: חיבה גדולה. המילה ערבית, אבל השימוש כביטוי חיבה הוא יהודי-מזרחי; דובר ערבית יבין את המילה, לא את החום. אצלו אומרים יַא רוּחִי, "נשמתי"
• אהבל (أهبل, אַהְבַּל) — "טיפש, מטומטם". לאישה: הַבְּלֶה. ישראלים: אותו דבר, קצת יותר קליל. הטעות: לחשוב שזו מילה חמודה. בערבית היא עלבון, במיוחד למי שלא מכירים

ליש, יעני, אשכרה: המילים שמחזיקות את המשפט

מילים קטנות שנכנסו לעברית כתבלין, ובערבית הן הדבק של כל משפט.

• ליש (ليش, לֵישׁ) — "למה?", התכווצות של "בשביל איזה דבר". ישראלים: "ליש?!" של מחאה. בערבית היא גם סקרנות רגילה, לֵישׁ לַאְ? למה לא. עונים לַאִנּוֹ, בגלל ש-
• יעני (يعني, יַעְנִי) — "כלומר", מילת המילוי הנפוצה ביותר בערבית. ישראלים: "כאילו". הטעות: יַעְנִי לבד, בטון מתלבט, אומרת "ככה ככה". תענו כך על "איך היה", ואמרתם "לא משהו"
• אשכרה (أشكرة, אַשְׁכַּרַה) — "בגלוי, בפירוש". מקורה, ככל הנראה, בטורקית (aşikâr, גלוי), ומשם לערבית ולעברית. ישראלים: "באמת, ממש". הטעות: לומר אותה לדובר ערבית ולצפות שיבין; במדוברת של היום אומרים עַנְגַ׳דּ (عنجد), באמת
• בסטה (بسطة, בַּסְטַה) — "דוכן", משטח פרוש, מהשורש בסט, לפרוש. ישראלים: דוכן בשוק, וגם "סגר את הבסטה" = הפסיק. בערבית רק הדוכן; ביטוי הסגירה הוא ישראלי
• פדיחה (فضيحة, פַצִ׳יחַה) — "שערורייה, ביזיון": משהו שנחשף וממיט בושה. ישראלים: מבוכה קטנה ומצחיקה. בערבית המילה כבדה הרבה יותר: סקנדל, לא מעידה חמודה

סחטיין, מבסוט, מעליש: מילים של רגש ונימוס

המילים החמות. דווקא בהן העברית שינתה כיוון.

• סחטיין (صحتين, צַחְתֵין) — "שתי בריאויות": בתיאבון, וגם על משקה. ישראלים: "כל הכבוד, יפה לך" על הישג. הטעות: להגיד סחטיין על עסקה טובה. עונים עַלַא אַלְבַּכּ, על לבך
• מבסוט (مبسوط, מַבְּסוּט) — "שמח", לאישה מַבְּסוּטַה. ישראלים: "מרוצה, רגוע". הטעות: להגיד אותה על מצב או חפץ. בערבית רק אדם מַבְּסוּט; דבר טוב הוא מְנִיח או חִלוּ
• מעליש (معليش, מַעְלֵישׁ) — "לא נורא, עזוב": נחמה, סליחה וריכוך סירוב באותה מילה. ישראלים: "לא נורא", וגם "מילא". הטעות: לענות מַעְלֵישׁ למי שמבקש טובה. היא באה אחרי שמשהו השתבש; להסכמה אומרים מַא פִי מֻשְׁכְּלֶה
• אינשאללה (إن شاء الله, אִנְשַׁאללַה) — "אם ירצה האל": על כל דבר עתידי, גם אצל חילונים גמורים. ישראלים: "כן, בטח" ספקני. בערבית הטווח רחב, מהסכמה מלאה ועד "כנראה שלא" מנומס
• מאשאללה (ما شاء الله, מַא שַׁאאַללַה) — "מה שרצה האל": התפעלות ממשהו יפה שכבר קיים, ושמירה מעין הרע. ישראלים: "וואו" כללי, ולפעמים מבלבלים עם אינשאללה. הכלל: אינשאללה על העתיד, מאשאללה על מה שיש

איך להגיד את זה נכון, ולמה זה משנה

רוב המילים כאן עברו לעברית עם הגייה שטוחה: ח' רכה, ע' שנעלמה. "חלאס" עם ח' גרונית עמוקה ו"סחטיין" עם צ' נחצית נשמעים אחרת לגמרי, ומסמנים מיד שלמדתם.

והדבר השני הוא הטון: "וואלה" בערבית היא הבטחה, "יא אללה" היא לרוב שמחה, "מעליש" היא נחמה. מי שרוצה לשמוע את ההבדל בקול ימצא את רוב המילים האלה בשיעורים הראשונים של Yalla, עם מורה שאומר אותן.

שאלות נפוצות

מילים להתחיל מהן

עוד מדריכים